את הסיפור הבובה שלי הכרתי בעקבות המלצה בפייסבוק, ומיד נכבשתי בקסמי הסיפור,

עוד לפני שבכלל קראתי אותו.

סיפורה של יעל רוזנר, שעובד במיוחד עבר ילדים צעירים, הוא סיפור זיכרונות,

שמספר את סיפורה האישי.

יעל ואימה נמצאות בגטו וורשה כלואות בחדרון צר ואפל בגטו בוורשה

אך בזכות הדמיון והיצירתיות של האם

האם, מצליחה להפוך את הסיטואציה לחוויית ילדות מהנה, ומלמדת.

הסיפור אינו מציג אירועי אימה, אלא חושף את הילדים לאירועים בחייה

של ילדה שנאלצה להיות סגורה במרתף כדי להסתתר מפני הנאצים,

לצד התמודדותה בעזרת צעצועים מאולתרים, דמיון, חום ואהבה ועוד.

היוגה, כמו שאתם יודעים עוסקת גם בנפשו של האדם,

האיבר החמישי של היוגה, מדבר על היכולת שלנו להתכנס, להתבונן פנימה,

למצוא את המקום השקט בתוכנו, ולאפשר לשקט הפנימי הזה להדהד החוצה.

אבל לא רק שקט, בתוכנו. על פי תפיסת היוגה, יש בפנים עולם ומלואו,

עולם פנימי של דימויים, צבעים, טעמים, תחושות, חוויות.

וזה בדיוק מה שהסיפור מספר לנו, על היכולת שלנו למצוא בתוכנו עולם שלם

כשהגירויים מבחוץ מתמעטים.

הסיפור, מפגיש אותנו עם כוחות של התמודדות הצלה ותקומה, כוחות שבאים מבפנים.

אנחנו, הקוראים, מתוודעים לכוחם של הדמיון והיצירתיות,

בתהליכי ההתמודדות של הילדה ואימה עם המציאות היומיומית הקשה

 ומגלה לנו, שבתוכנו פנימה יש עולם עשיר שמהווה לנו מקור בלתי נדלה

להתמודדות חיובית.

אתם מוזמנים להוריד את הסיפור בקובץ לקריאה בלחיצה כאן

יעל (זופיה) רוזנר נולדה בוורשה, פולין, בשנת 1939. היא ומשפחתה גורשו לגטו עם תושבי העיר.

אמה הייתה עסוקה בשעות היום בהברחת ילדים מחוץ לגטו אל הצד הארי כדי להצילם, ובינתיים יעל התחבאה במרתף קטן עד לשובה של האם.

יום אחד אמה הביאה לה בובה, שתשמש לה למשחק בשעות הארוכות שבהן היא לבדה במרתף. חברתה היחידה באותן שעות ארוכות, הייתה הבובה זוסיה אליה נקשרה מאוד.

(מתוך הספרייה של מט"ח  https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15316 )