קריאה ב 'בוטיק סיגי וחוט' (2008) מאת נורית זרחי, על פי הלן סיקסו

 חלק א-פרק א: פוסט-מודרניזם וקריאה בין דורית

מקובל לציין את תחילתו של הפוסט-מודרניזם  בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60. המושג פוסט-מודרניזם מתייחס  לשקיעתן ושבירתן או דחייתן של ההנחות שהניחה התקופה המודרנית.  כלומר, כל מה שבא אחרי המודרני – ונעשה אמפירי, כאוטי והטרוגני, מאמץ את פירוק הסובייקט, פירוק הנרטיבים (נרטיב העל), ערעור על היחס שבין שפה למציאות, אובדן האמון ביכולת לדעת, ושורה ארוכה של שלילות של יסודות איתנים של המחשבה המודרנית – נחשב כפוסט-מודרני (ג'יימסון, 2002, עמ' 21-15). ה'חברה הפוסט-מודרנית' מתאפיינת בשינוי בדפוסים הדומיננטיים של מבנים חברתיים וארגוניים ומעבר לריבוי מבנים והתפתחותם של מבנה חברתי וארגוני גמיש; האמונה בבסיס אידיאי יחיד או בערכים מוחלטים מתפוגגת; ה'הוויה הפוסט-מודרנית' מאופיינת בדומיננטיות של תפיסות רלטיביסטיות שמביאות לאובדן ההרמוניה והיציבות בהווה, ומוותרת על השאיפה להרמוניה וסדר של העולם המודרני העתידי, שבו קיים היסוד המפרק והכאוטי והיסוד המפזר הפותח, שהוא אנטי דידקטי ואנטי סמכותי. במובן החברתי, הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בשלוש הקטגוריות הבסיסיות של החיים החברתיים שהם: תפיסת התפקיד הגילי, תפיסת התפקידים המגדריים ותפיסת התא המשפחתי. היסודות היציבים של העולם מודרני, שרואה בילד סובייקט ראוי להכרה ולהעצמה, עוברים סוג של שבר ערעור, ופירוק. (אבירם, 1999, עמ' 53-43).

אנדי וורהול

אנדי וורהול

המעבר מעולם מודרני לפוסט-מודרני החל בשנות ה-70 והיה למציאות תרבותית. אך ספרות הילדים, שהיא תוצר של התפיסה המודרנית, ומגלמת בתוכה את ערכיה ותפיסתה של התרבות המודרנית מהנאורות ואילך, רואה  בילד סובייקט נושא זכויות, ראוי להכרה, להתפתחות ולהעצמה. לספרות הילדים יש יסוד מחנך חזק, שמנסה להנחיל לילד את הפרדיגמה של העולם המודרני, שיסודותיו תבונה, חירות וקידמה. ואכן, ספרות הילדים בדרך כלל נוטעת תקווה, גם כשהיא מעמתת את הילד עם קשיים. גם אם היא מתארת כאוס, היא חותרת לחזרה אל הסדר, ואילו העולם הפוסט-מודרני משאיר תחושת ערעור: הסדר לא שב אל כנו, ולא מובטחת תחושה חיובית. ככלל, אינטרטקסטואליות היא קונספט מרכזי ביצירות אמנות פוסט-מודרניסטיות, והיא תשתית לתפיסות פוסט-מודרניסטיות בתחומים שונים. הפוסט-מודרניזם כופר בכך שליצירה יש רק משמעות אחת, מכיוון שלפיו הכול יחסי. בעצם, הפוסט-מודרניזם טוען שאי אפשר לדבר עוד על מקוריות או ייחודיות  באמנות: יצירות אמנות בתחומים שונים קשורות זו בזו, מעבדות ומפתחות זו את זו (להמן-אלקד, 2004, עמ' 149-148).

הפוסט-מודרניזם מערער גם את תשתיתה של  מערכת החינוך ואת סמכותו של המבוגר, טוען אבירם, מכיוון שמושג ההומניזם נפגע אנושות בתוך ההוויה הפוסט-מודרנית, שואל אבירם, איך אפשר להתחנך בתוך עולם פוסט-הומניסטי, (אבירם, 1999,עמ'  65-55). במסגרת  הדיונים בכיתה עלתה השאלה, איזו ספרות ילדים מייצר העולם הפוסט מודרני והאם יש לספרות הילדים, שבמהותה היא אופטימית, מקום בתוך הוויה או תפיסה שהיא במהותה מערערת לא יציבה, ולפיכך מטרידה.  צד אחר של הפוסט-מודרניזם , טוענת בוכוייץ', הוא צד יותר מאיר פנים, מכיוון שכתיבה בת זמננו לילדים היא תוצר של התרבות העכשווית ואינה מתעלמת מכיווני חשיבה פוסט-מודרניים, ספרות הילדים פוגשת את הפוסט מודרניזם מהמקום המתפתח שלה (בוכוייץ' , 2009, עמ' 44).  

פירוק הנרטיבים הגדולים ומושג הסובייקט, המציאות, או האמת היחידה, מייצר הרבה נרטיבים קטנים ומגוון של נקודות מבט. הגבול הישן בין תרבות מודרניסטית גבוהה לתרבות ההמונים או התרבות המסחרית מיטשטש, וצומחים טקסטים חדשים, בצורות, קטגוריות ותכנים מגוונים. ההנגדה הסמיוטית בין סימן ומסומן נפרמת ואת מקומה תופסים מודלים שונים של סוגי שיח ומשחק טקסטואלי, ובעיקר איזשהו רצון להתוות תפישה חדשה של נורמה תרבותית שמעוררת מחשבה מחודשת על התרבות העכשווית (ג'יימסון, 2002, עמ' 20-16) בנוסף, קבוצות שוליים  כמו ילדים מקבלות מקום חדש ושוויוני יותר בזירה התרבותית. לדעתה של בוכוויץ' בהשפעת הפוסט-מודרניזם, כמה מספרי הילדים בני זמננו מפקפקים בסמכות המבוגר ומציעים נושאים חדשים, ומחבריהם אף חותרים תחת הגישה המודרנית המקובלת בשיח העכשווי, והמפגש בין פוסט-מודרניזם עם ילדים וספרות ילדים הוא מעניין ופותח אפשרויות חדשות שהיו נתפסות כבעייתיות במסגרת התפיסות השמרניות של השיח השולט (בוכוייץ, 2009, עמ' 44).

zipesג'ק זייפס (Zipes) טוען שטעמם של ילדים מודר בעקביות או נדחק על ידי המבוגרים ממערכת השיקולים הקובעת את ערכם של טקסטים לילדים, וכי למעשה ספרות ילדים היא ההמצאה של מבוגרים, ואין בנמצא כזה תוצר תרבותי ממשי שהוא "ספרות ילדים".  וזאת בשל יחסי הכוח בשדה החברתי, שבו המבוגרים הם השולטים, כותבים ומפרסמים לילדים את הסטנדרטים להתנהגות שאיתה ירגישו המבוגרים נוח ( בוכוויץ , 2009 , עמ' 41). המפגש בין מבוגרים לילדים בספרות הילדים  מתואר על ידי יעל דר כמפגש בין דורי והוא בא לידי ביטוי בכמה היבטים,  שמתקיימים זה לצד זה, כך טוענת דר, והם: הזיקה לקהל היעד המדומיין, הזיקה בין המחבר לבין ילד או קבוצת ילדים ספציפית, ומפגש בין האני המבוגר לבין האני-ילד שלו עצמו. שלוש אפשרויות אלו משפיעות על סגנון הכתיבה ועל הביטוי הפואטי. למעשה, טוענת יעל דר, המפגש החמקמק בין ילדות לבגרות, שמתרחש בתודעת הכותב ניכר בספרות הילדים של המאה העשרים, משום שכותביה מתרפקים על הפוטנציאל התרפויטי בכתיבה, עד כדי כך שלא טובת הילד הקורא עומד בפניהם, אלא המפגש בין הילד הפנימי לאני הבוגר בנפשו של הכותב.  יחד עם זאת, היות ובדרך כלל המבוגר הוא שמקריא לילדים את ספרי הילדים, מתקיימת חווית קריאה פרשנית מורכבת אצל המבוגר המקריא, שמניחה כפל קריאות ואת המתח המובנה ביניהם. (דר, 2007, עמ' 30-13 ). על פי שביט טקסט  שמכוון לשני קהלי קוראים הוא טקסט אמביוולנטי, והתקבלותו מתאפשרת על ידי שתי מערכות אלה, מבוגר וילד, למרות שכל אחת מהן תממש את הטקסט באופן שונה (שביט, 1996, 183-181).

אעמוד כעת על מאפייניה של כתיבה שמבוססת על אידיאולוגיה פוסט מודרנית ופמיניסטית כפי שמציעה הלן סיקסו.

פרק ב: הלן סיקסו  – פמיניזם ופוסט-מודרניזם

sikasoהלן סיקסו ( Cixous) – סופרת, מחזאית, תיאורטיקנית ומבקרת ספרות פמיניסטית צרפתייה ממוצא יהודי אלג'יראי (1937). סיקסו עוסקת ביחסים שבין השפה, הגוף והחברה. סיקסו עוסקת בכל כתביה בהיבטים אידיאולוגיים מגדריים ואתים של הלשון, בעיסוקה מודגשים היסודות החתרניים של הלשון ונבחנים האופנים שבהם מעצבת הלשון את התודעה הפסיכו סקסואלית. משפחת  אמה היגרה לאלג'יר עקב עליית הנאציזם, וכבר מילדותה ספגה סיקסו מורשת רב תרבותית ופיתחה רגישות למטען התרבותי שנושאת השפה. מאוחר יותר עברה משפחתה להתגורר בצרפת ושנים אלה עוררו בה מודעות למנגנוני דיכוי תרבותיים. כשהייתה בת אחת-עשרה נפטר אביה ולאירוע זה הייתה השפעה רבה על כתיבתה ועל תפיסתה את הכתיבה ככלי לביטויי אובדן ולעיבודו. עבודתה של האם כמיילדת הפגישה את הבת עם עולמן הנפשי והגופני של נשים בזמן הריון ולידה, מפגש שהשפיע עמוקות על כתיבתה. הקריירה האינטלקטואלית שלה צמחה בסוף שנות ה-60 על רקע המהפכה הפוליטית,  האמנותית וההגותית בצרפת.

dridaסיקסו היתה בקשר אישי ומקצועי עם דרידה (Derrida‏) אבי זרם הדקונסטרוקציה. ואכן המורשת הסטרוקטוראלית ניכרת בכתביה באשר סיקסו מייחסת חשיבות רבה לתפקידי הלשון הנתפסת כחשובה מבין מערכות הסימנים התרבותיים. בדומה לדרידה היא חושפת נקודות כוח ונקודות עיוורון, משנה את הקשרן ומטעינה אותן במשמעויות חדשות, לפעמים אף הפוכות מאלה המקוריות. ב- 1974 הקימה את המרכז ללימודי נשים, שהיה הראשון מסוגו בצרפת. בשנות ה-70 חל שינוי בתפיסתה את הלשון, וגויסה לחשיבה פמיניסטית. כתיבתה לפיכך הוקדשה לחשיפת הבניות דכאניות בתרבות, ועסקה בחיפוש ויצירה של שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי חברתי. סיקסו נחשבת לאחת ממייסדותיו של הפמיניזם הפוסט-מודרני.

סיקסו טוענת שלאורך ההיסטוריה היו הכתיבה והשפה בידי הגברים, ולכן גם הייצוג הנשי נובע מנקודת מבט גברית. מכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא אפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש. בשפה, אין מילים וביטויים שמייצגים את הנשי, את מיניות האישה ואת העונג הנשי. סיקסו מבקשת לחולל שינוי על ידי חשיפת ההכללות הלשוניות, ותרגול צורות חלופיות של ביטוי.  לפיכך היא מנסה להציע צורות שיח שיכולות לערער או להחליף את עקרונות החשיבה הפטריארכלית. כתיבה גברית על פי סיקסו היא כתיבה שיטתית, המתאפיינת באחידות של זמן לינארי ומוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית לעומת זאת היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והלינאריות של הזמן והדמויות, ללא הקבלה חד משמעית למין של הכותב (אשור, 2006, 7 – 9).

את הביטוי "כתיבה נשית" טבעה סיקסו בטקסט 'צחוקה של המדוזה' (1975). על האישה לכתוב על האישה, ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן מאותן סיבות תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית. הטקסט המהווה דוגמה לכתיבה הנשית החדשה הוא פיוטי ואינטימי, הוא אינו לינארי, ויש בו סתירות פנימיות. תוך כדי שסיקסו מבקרת את השיח הקיים, היא תוהה האם ניתן בכלל לכתוב כאישה, להתגבר על הדימוי הנשי התרבותי ההגמוני, שעוצב על ידי גברים ולייצר דימוי חדש. כתיבתה של סיקסו היא דוגמה לכתיבה נשית; הטקסטים שלה יוצרים ייצוגים חיוביים של נשים, ובמקביל, הטקסטים שלה, כמצופה מכתיבה נשית, מכילים סתירות פנימיות. היא גורסת שבמציאות אין דמות נשית אחת, וכי נשים שונות אחת מרעותה. בחירתן של סיקסו וקתרין קלמנט (Catherine Clément) לכתוב יחד את ספרן המשותף 'זה עתה נולדה' (1975), ממחישה את החשיבות שהן מעניקות לאחווה נשית, ליחסים דיאלוגים בין האני לאחר, ולדיאלוג שאינו מושתת על כוח אלא על הידברות, המשכיות ושותפות. הגותן מעניקה חשיבות ליצירת קהילת נשים רחבה אשר תכונן מורשת נשית. על פי משנתן, נשיות משמעותה יכולת הכלה לעומת הגבריות. "באישה יש תמיד מידה זו או אחרת מן 'האם' המתקנת ומזינה. המחזיקה מעמד כנגד ההפרדה" ('זה עתה נולדה', עמ' 151- 152). היחס החיובי לטיפול במישהו, לקיום מערכת יחסים עם  זולת, ולקיחת אחריות על האחר הוא מאפיין מהותני לנשים, "האישה אף פעם אינה רחוקה מהאם, בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה" (סיקסו, 2006 [1975], עמ' 144 – 146).

סיקסו כאמור מייחסת משקל רב לעוצמת הקול הנשי. עוצמה זו קשורה לדיכוי, השתקה, רעד, וגם לקולה של אם ששרה לילדה. לדבריה, נשים צריכות לכתוב ולייצר מבנים אלטרנטיביים לייצוג ולהשמעת קולה של החוויה נשית שהושתקה. השפה היא נתון דטרמיניסטי, היא המקום שמייצג את הזירה הפטריארכאלית, ויחד עם זאת בכוחה להיות יצרנית ופתוחה לדברים חדשים; בעזרת המילים  צריך לייצר זהויות חדשות של ייצוגים נשיים, ולהציג מחשבה נשית.  ב'זה עתה נולדה' כותבת סיקסו: "את הנשיות בכתיבה אני מרגישה כעוברת קודם כל דרך הקול. הקול והכתיבה נקלעים זה בזו נארגים זה בזו ומתחלפים זה עם זו. המשכיות הכתיבה/ מקצב הקול משתלבים זו בזה עד קצה הנשימה […] השיח שלה […] לעולם אינו פשוט או לינארי או 'אובייקטיבי', מוכלל, היא גוררת לתוך הסיפור את ההיסטוריה שלה" (סיקסו, 2006,עמ' 146-144).

כתיבה נשית אם כן היא כתיבה של שינוי צורה; שירתית סיפורית מלאת סתירות ודינמית. למעשה, הכתיבה של סיקסו עצמה מממשת כתיבה נשית, שיש בה היתר לכל מיני ניסויים בשפה, והניסיון שלה לכתוב מהגוף, מההיסטריה ?, הוא סוג של הצעה לפריצת הכתיבה הפטריארכאלית (אשור, ,2006, עמ' 9-7). "לכתיבה יש משאבים בלתי ניתנים לאילוף […] משהו מן האחר, מן התשוקה לשמור אותו חי ולכן משהו מן הנשי החי, בדומה למשל לתשוקה, למי שאישה יכולה לשחרר מכבליו, הולכת עד קצה מסרבת להיכנע לכל דבר שהוא מבלי להיבהל מן הסחיטה התרבותית מקידוש מבנים חברתיים" (סיקסו, 2006, עמ' 152).

המונח "דיו לבנה", הוא מונח שטבעה סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה', טקסט מכונן, המתייחס לגופניות הנשית כמאפיין של הכתיבה. כתיבה ב"דיו לבנה" יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. האישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי, ו"לכתוב בדיו לבנה" משמעו לכתוב מתוך חלב האם, מתוך הגוף הנשי, מתוך החוויה הנשית. הניסיונות לכתוב מן הרחם הם ניסיונות לפרוץ את גבולות הכתיבה הפטריאכלית (סיקסו, 2006, עמ' 140 – 141). הכתיבה תשחרר מרגשות האשמה ותחזיר לאישה את נכסיה, הנאותיה, איבריה ואת הטריטוריות הנשיות שהיו כבולות באזיקים. ניתן לומר כי הכתיבה הנשית מסמנת את כניסתה האקטיבית של האישה לתוך ההיסטוריה בחזרה, האישה היא בעלת היוזמה  (שם, 152).

עד כאן באשר להצעות הכתיבה של סיקסו. ובאשר ליצירה שבכוונתי לקרוא כאן על פי מודל זה, 'בוטיק סיגי וחוט' (2008 [1995]) מאת נורית זרחי: אלקד להמן טוענת כי ניתן לקרוא אותה כמה קריאות, ומכיוון שיש בה כמה רבדים היא פונה בעת ובעונה אחת לנמענים שונים. ניתן לקרוא את הסיפור כמעשייה לילדים, ניתן לקוראו בקריאה פמיניסטית, כסיפור ארס-פואטי, וגם בקריאה אינטרטקסטואלית, כקריאה מחדש המיתוס היווני של האמנית העכבישה (אלקד להמן, 2004, 150 – 155).

בחרתי להתמקד בקריאת הסיפור כמעשייה לילדים ובקריאה פמיניסטית פוסט-מודרנית על פי הלן סיקסו.

הסיפור כמעשייה –  הילד כנמען

sigiNhut

'בוטיק סיגי וחוט' (2008) הוא סיפור על עכבישה ועל נסיכה. עכבישה קטנטנה ששמה סגיסטריה-סיגי, שואפת לארוג "שמלת נשף מופלאה" מחוטי המשי המופלאים שלה, שהם קורי העכביש, במקום לצוד איתם זבובים. לשם כך היא פותחת בוטיק ששמו 'סיגי וחוט'. אף שסיגי מתמודדת עם קשיים וחוסר עידוד מצד אמה, היא מצליחה לייצר עבור תמרי הנסיכה את השמלה היפה בעולם, מחוטי משי שהיא מפיקה מעצמה. מבחינת קו העלילה, תמרי בוחרת שמלת כלולות בבוטיק של סיגי. יום לפני החתונה נכנס זבוב, וסיגי – מתוך אינסטינקט שמכוון לתפוס זבובים, או מתוך רצון להגן על היצירה שלה, צדה את הזבוב בעזרת השמלה. עד שהחליטה סיגי מה לעשות עם הזבוב, הוא ברח. סיגי קפצה אחריו אל השמלה ואחזה באצבעותיה בחור כדי שהשמלה לא תיפרם. באותו רגע נכנסה תמרי לבוטיק לקחת את השמלה ומרוב התפעלות לא שמה לב לעכבישה שתקועה בתוך השמלה. האורחים בחתונה התפעלו מהשמלה ומהעובדה שהיוצר הוא חלק מהיצירה. תמרי הגישה לסיגי המעולפת מרעב מגש של זבובים, וסיגי נשארה והמשיכה לטוות את רקמת השמלה. כשחזרה תמרי מירח הדבש, היא גילתה שהשמלה גדלה וצמחה. "זה העניין עם אמנות, מי שטווה פעם טווה לעולם" (זרחי, 2008, עמ' 25). שמלת החתונה הפלאית מילאה את כל הממלכה, והסיפור מסתיים בסוף טוב. "כי מי שיש לו בגד שגדל כל הזמן, יכול להיות מאושר." (שם). מבחינת עיצוב הספר, הכתיבה וסגנון האיורים – הרי שמדובר בספרות ילדים.

הסיפור, מתחיל במילה "פעם" כפי שפותחת מעשייה לילדים, ובדומה למעשייה הסיפור נפתח במעבר ממצב סטטי למצב של גילוי מצוקה ופעולה. עלילת הסיפור היא לינארית, יש לה התחלה, נקודת משבר ומפנה דרמטי, התמודדות חיובית, צמיחה, וסוף טוב. ה"משבר" מקדם את העלילה, מוסיף למתח ומעניק לגיבורות הזדמנות לשיתוף פעולה והתפתחות אישית כתוצאה מההתמודדות שלהן. כמו במעשייה העממית, הסגנון והשפה תקינים ואינם מורכבים, העלילה פשוטה, הדמויות מעטות, אינן מורכבות בסיווגן הספרותי ונחשפות באמצעות מעשיהן. הקורא או המאזין מייחלים לסוף טוב שאכן מגיע. גיבורות הסיפור שמשתפות פעולה ותומכות זו בזו, הן סיגי, העכבישה 'האמנית' ותמרי 'הנסיכה', שהיא בחורה צעירה. אם כי בשונה למעשייה, שנבנית בדרך כלל על קו עלילתי אחד, יש בסיפור שני קווים עלילתיים: הקו של סיגי והקו של תמרי, אשר משתלבים יחד לכדי סיפור בעל קו עלילתי אחד. תוכן הסיפור, הדמויות, מבנה העלילה, השפה ועיצוב הספר מעידים כי לפנינו יצירה לילדים. הסיפור נשמע כמו מוסיקה זריזה ומרפרפת, שהווירטואוזיות והזריזות שדורשת נגינתה אינן באות על חשבון העומק והמורכבות שלה (דר, 1995). הסיום, הסוף הטוב, הוא כזה בעבור שתי הדמויות שמממשות את חלומן מצליחות לבססו ולקיימו לאורך זמן, מה שמעניק להן יכולת להיות "מאושרות לנצח" (אקד להמן, 2006, עמ' 156).

sigiסיגי העכבישה הקטנה, חושבת, מדברת ופועלת כבת-אנוש להשגת מטרותיה. היא מביעה באוזני אמה עמדה עצמאית שמנוגדת למסורת ולתפקידה כעכבישה: "ממש שגעון לבזבז חוטי משי כמו שלנו על ציד זבובים, כשאפשר לארוג מהם משהו כמו שמלת נשף מופלאה" (זרחי, ,2008, עמ' 21). אך האם אינה מבינה את ראייתה הייחודית, אינה מעריכה את רעיונותיה ואינה תומכת במימושם. כדי להגשים את ייעודה סיגי מגלה יוזמה ופותחת בעצמה בוטיק. היא יוצאת לדרך עצמאית, והקורא שואל את עצמו – האם תצליח במשימה? – מה שמכניס מתח דרמטי לסיפור. כמו בסיפור מעשייה, הדמות הראשית ('הגיבורה') עוברת סדרת מבחנים כדי להוכיח את זהותה, אומץ לבה, בגרותה, תבונתה ופקחותה, נחישותה או התאמתה לתפקיד נכבד. מבחנה של סיגי הוא בכך שעליה לסיים בזמן ובאופן מושלם את השמלה, ללא מנוחה או ארוחה. הניסיון לטרוף זבוב כמעט עלה לה בהשמדת השמלה ואובדנה האמנותי, ועליה לעמוד באתגר הקשה והבלתי צפוי לבדה. סיגי עומדת בקשיים ובמבחן קיומי ומוכיחה שהיא בעלת תושייה, נחושה, מסורה, לא מוותרת ומתפשרת בתהליך מימוש הייעוד שלה כטווה ואמנית עצמאית.

tamariהגיבורה השנייה היא תמרי, היא נסיכה-ילדה נערית בעלת משאלות משלה, שנמצאת בתקופת מעבר מילדות ונערות לבגרות שבה הנישואין משמשים כטקס מעבר. גם תמרי צריכה לעמוד במבחן. מבחנה של תמרי הוא מבחן האותנטיות באמצעות חיפוש בלתי מתפשר אחר מה שמתאים לצרכיה ולרצונה. בסיפורי מעשיות יש יסודות פלאיים (אלקד להמן,2004 ,עמ' 151 – 152); ואכן סיגי העכבישה היא "עוזרת מאגית", שיכולותיה הפנטסטיות מאפשרות את נישואיה של תמרי הן במישור הסיפורי והן המטפורי. שמלת החתונה שטוותה סיגי היא פלאית, משום שהיא גדלה עם תמרי ומסוגלת להגשים את משאלות לבה ולהסב לה תחושה של מרחב צמיחה, אושר וסיפוק. לרוב בסיפורי מעשייה מופיע הגבר המציל, והנה כאן שיתוף הפעולה בין הבנות הוא שמביא להצלחה ולסוף הטוב. כמעשייה הסיפור נע בין המרחב המציאותי לפנטסטי כשהפתרון לבעיה הריאליסטית נמצא ברובד הפנטסטי. במישור העמוק יותר, יש כאן שני רבדים: עיסוק של אישה באמנות וביטוי אישי, וחיפוש של אישה אחר עצמאות ומרחב בזוגיות. שתי השאלות הללו אינן שאלות של ילדים, אלא שאלות של נשים צעירות, לפיכך רק לכאורה הכותבת פונה אל ילדים. למעשה המושא המובהק שלה הוא מתבגרת או מבוגרת, ולכן זוהי יצירה אמביוולנטית. לקורא/ת בוגר/ת יותר יתגלו בו היבטים של סיפור פמיניסטי, יסודות של פרודיה על החברה הישראלית, יסודות של סיפור ארס-פואטי  או אקזיסטנציאליסטי, כשרבדים אלה נארגים יחד על ידי שימוש בזיקות אינטרטקסטואליות (אלקד-להמן, ,2006, עמ' 151 ) .

קריאה על פי הלן סיקסו  – פמיניסטית פוסט-מודרנית

במרכזו של הסיפור שתי דמויות של בנות צעירות ועצמאיות, שאינן מהססות להשמיע את קולן ולעמוד על דעתן. שיתוף הפעולה ביניהן הוא גורם מהותי שמאפשר לשתיהן להגשים את חלומן.

סיגי, העכבישה האמנית שטווה את שמלת החתונה המיוחדת של תמרי הנסיכה המרדנית, מכילה את רצונה הבלתי מתפשר של תמרי להיות ייחודית ושונה וללבוש שמלה שאינה לוחצת או הדוקה מדי. סיגי לוקחת אחריות מלאה על הכנת השמלה עד כדי כך שהיא אינה נחה או אוכלת ובלבד שהשמלה תהייה מוכנה בזמן.  פן נוסף של טיפול ולקחת אחריות על ידי סיגי, בא לידי ביטוי בשמלה, שמצד אחד היא יצירת אמנות, שנולדה מתוך נשמתה ומתוך גופה וגורמת לסיגי להתייחס אליה כמו אם שמטפלת בתינוקת (השמלה, בגד נשי) ומוותרת על צרכיה הבסיסים כמו שינה ומזון. לאחר שהשמלה עוברת לידיה של הלקוחה, והיא עדיין מכילה את היוצרת, היא הולכת וגדלה וממלאת את כל העולם. שתיהן, סיגי ותמרי, פועלות מתוך נכונות לקחת אחריות על האחר. סיגי נותנת את כל כולה למען השמלה ולהצלחת אירוע החתונה וגם למען הצלחתה האישית. שהרי אם תעזוב מאחיזתה, ייפער בשמלה חור או שהיא תיפרם ותמרי תבויש כשתתגלה בעירומה מול כל האורחים. תמרי מצידה מגלה רגישות לזולת: בליל החתונה שלה היא מבחינה בכך שהעכבישה עומדת להתעלף מרעב ומספקת לה מגש מלא זבובים. מערכת היחסים והדאגה בין הדמויות היא הדדית ומעידה על אחווה נשית ושיתוף פעולה מתוך כבוד.

 שיתוף הפעולה בין הדמויות לאימהותיהן הוא אחר. העכבישה הקטנה סיגי מחליטה להשתמש בקורי העכביש כדי לארוג מהם "שמלת נשף מופלאה במקום לבזבז אותם על זבובים" (זרחי, 2008), זאת בניגוד לדעתה של אמה הסבורה שזה קשקוש. סיגי אינה שותקת, "זה לא קשקוש",  היא מוחה, נוקטת פעולה ופותחת בוטיק משלה, בביטוי ברור של עצמאות והחלטיות. גם הנסיכה, שבמעשיות ובאגדות היא סמל לנערה שגדלה בחיק משפחה אוהבת וייעודה להינשא (אלקד-להמן, 2006), עמ' 153), מעוצבת בסיפור הזה כדמות מרדנית, שאינה חוששת לומר את דעתה. "זאת הנסיכה שאמרה לאמא שלה: 'אם אני לא מוצאת שמלה מתאימה – אני לא מתחתנת!'"(זרחי, 2008), נסיכה שלא סובלת בגדים הדוקים ולוחצים, והולכת "עם החולצה הגדולה של אבא ועם השערות המפוזרות,[…] ויחפה". ובהתאם, היא אינה מסתירה או מעדנת את קולה ורגשותיה: "'אימא!' פרצה בקריאת שמחה רמה כזאת שסיגי נרעדה בתוך הקורים שלה" (שם). 

סיגי העכבישה מייצרת קורים – שהופכים לחוטי משי מופלאים – מתוך גופה, מהרוק שלה. זהו מהלך מקביל  לכתיבה ב"דיו לבנה" –  כתיבה נשית שמתאחדת עם הגוף הנשי האימהי ונובעת מתוכו, מתוך הרחם, מחלב האם. בנוסף, חוטי העכביש שניתן לראות בהם כמקבילים לשפה של סופרת-יוצרת, נחשבים למשהו עדין אך חזק. סיגי מייצרת מהם שמלות נשף מופלאות ופותחת עסק עצמאי, 'בוטיק סיגי וחוט'. השמלה עצמה היא משהו חי ומלא תשוקה. תשוקתה של העכבישה האמנית היא לא לאבד את יצירתה ולהגן עליה גם במחיר של רעב ותשישות. השאיפה של הנסיכה העצמאית היא לעצב חיי נישואים שיאפשרו תנועה ומרחב, בשונה ממקומה המצומצם של האישה באגדות/ בחברה פטריארכאלית. ואכן השמלה הולכת וגדלה, פורצת את גבולות הארון ואת גבולות הארמון, אל הגן ואל כל הממלכה. מדובר כאן בבגד נשי פלאי שניתן לראות בו פריצה של גבולות, חוסר ציות לחוקי החברה הפטריאכלית, כמו גם פריצת המבנה התרבותי וערעור עליהם. כל זה  מקבל משנה תוקף גם בדמותה של תמרי הנסיכה, המחפשת אחר השמלה המתאימה, אחר המרחב הגמיש.. בכך מפרקת הנסיכה המרדנית את המעגל הישן של תפקידי כלה-חתן בעל-אישה.

tarntula1בסיפור זה העכבישה מקבלת משמעיות שונות ומגוונות. בהיבט האינטר טקסטואלי היא נקשרת לדמותה הדעתנית של ארכנה הטווה מהמיתולוגיה היוונית, ששילמה מחיר על דעתנותה והפכה לעכבישה. הקשר נוסף מסתמן לריקוד עכבישת הטרנטולה שיש בו מן השיגעון וההיסטריה של ריקוד המכשפות שעליו מדברת קלמנט (קלמנט, 2006, עמ' 58-50), ולתפיסתה של זרחי את עצמה ככותבת אישה, כיוצרת, שטווה  מילים חזקות כקורי העכבישה (דר, 1995). קריאה מרובת-רבדים זו מבוססת על התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית ופוסט-מודרניסטית שמציעה סיקסו, ולפיה הטקסט אינו מייצג משמעות יציבה וקבועה, אלא מתגוון תוך חשיפת קונפליקטים לגבי המשמעות של מילים ושל סמלים, ותוך חשיפת יחסים טרנספורמטיביים בין טקסט לטקסטים אחרים, כלומר טקסט שהוא פוסט-מודרני. יחד עם זאת, הסוף הטוב שבחרה זרחי  לסיפור אינו קורא לנשים למרוד בתפקידן המסורתי ואינו שובר את המוסכמות כפי שמצופה מטקסט פוסטמודרני. שיתוף הפעולה בין הבנות מביא להצלחת החתונה והנישואים ובאותה מידה ועת גם להגשמה אישית רוחנית.

סיכום

סיפור זה של זרחי טומן בחובו אפשרויות שונות של קריאה וסובייקט,  וניתן לומר כי הוא יצירה אמביוולנטית, שמכוונת בד בבד לשתי קבוצות של קוראים, המבוגר והילד. סיפור זה מערער על התפיסה המודרנית של סיפור ילדים שיש לו נמען יחיד, והוא מעלה אפשרויות מגוונות של נמענים, ולפיכך גם תהייה באשר למסרים שיכולים ילדים לקלוט מסיפור זה. זרחי אינה מתיילדת בכתיבתה, ואינה מפחיתה מערכו של הילד הקורא. היא סומכת על הקורא שידע לקחת מהסיפור מה שיוכל לקחת, וזו תפיסת עולם שוויונית ביחס לילד, תפיסה הרואה בו שווה ערך למבוגר ולא נחות ממנו, וכזאת היא, על פי זייפס, התפיסה הפוסט-מודרנית של הילד. הסיפור מביע עמדה פמיניסטית, עמדה הרואה בזכותה של כל אישה לחיות על פי ייעודה ותשוקתה, מתוך חופש בחירה ומרחב פעולה, ומאדיר את כוחו של שיתוף הפעולה הנשי בין שתי דמויות בעלות אופי מכיל ומעניק, שמאפיין נשים. שתי הגיבורות פועלות להגשמת ייעודן מתוך אחוות נשים ודאגה לזולת, בהתאם לתשוקתן, גם אם היא מנוגדת לתפיסה המקובלת. כתיבתה של זרחי עצמה כאישה יוצרת, היא כתיבה שירית מעודנת, נעה בין סגנונות שונים, מלאת הפתעות ומשלבת בין המציאותי לפנטסטי. כתיבה שעל פי תפיסתה של סיקסו, נושאת מאפיינים נשיים פמיניסטים.

יחד עם זאת, הבחירה ב"סוף הטוב" למעשייה מבטאת תפיסת ילדות מודרנית ומגוננת, שרואה בסוף הטוב מרכיב חיוני בסיפור לילדים. כאן זרחי מציגה תפיסה שמרנית שמשמרת את מוסד הנישואים, גם אם הוא מעט אחר,  ומאפשר מרחב ועצמאות. גם אם הגיבורות אינן ילדות, לכתיבה עבור ילדות על דמויות נשים-גיבורות שאינן קונוונציונליות ויש להן עוצמה, עצמאות, כוחות יצירה, שותפות ואחווה נשית  יש חשיבות גדולה כיון שהן פותחות בפני ילדות וילדים, אפשרויות חדשות ודימויים חדשים על תפקידים מגדריים ויחסים מגדריים. ברובד העמוק הסיפור עוסק בביטוי אישי באמצעות האמנות, וחיפושה של אישה אחרי עצמאות ומרחב בנישואין. שאלות אלו אינן שאלות  שמעסיקות  ילדות, ולכן זרחי  פונה לכאורה אל ילדה, כשלמעשה הנמענת שלה היא נערה מתבגרת או אישה צעירה, ואולי אמנית.

כתיבה פוסט-מודרנית מתאפשרת כאן רק בחלקה והיא משולבת בתפיסת ילדות מודרנית. בסיפור זה זרחי בוחרת בפואטיקה שיש בה אלמנטים פמיניסטיים פוסט-מודרניים, אך נראה כי מחויבותה לנמען הילד תואמת את תפיסת הילדות המודרנית שבה היא אוחזת, ולכן היא משלבת בין התפיסות ובוחרת ב"סוף הטוב" והשמרני של נישואים וחתונה.

wding

ביבליוגרפיה

התמונות מתוך הספר בוטיק סיגי וחוט, ומתוך אתרי ויקיפדיה

מקור ראשוני

זרחי, נורית 2008 [1995]. 'בוטיק סיגי וחוט' בתוך: הספר הפנטסטי של נורית זרחי. תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד. עמ' 20 – 25

סיקסו, הלן.  2006 [1975], 'יציאות, מוצאים, מתקפות', בתוך: זה עתה נולדה, תרגום: הילה קרס, רסלינג, תל אביב. עמ' 105-196

סיקסו, הלן, 2006.  'צחוקה של המדוזה', בתוך "ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית". עורכים: סילביה פוגל-ביז'אווי, יפה ברלוביץ, דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, דבורה גריינימן, שרון הלוי ודינה חרוב.  הוצאת הקיבוץ המאוחד האגודה  הישראלית ללמודים פמיניסטים ולחקר המגדר. רעננה. עמ 148-140

קלמנט, קתרין,  2006 [1975]. 'האשמה' בתוך:  זה עתה נולדה,  תרגום: הילה קרס, רסלינג, תל אביב. עמ' 29 – 101.

מקור משני

אבירם רוני, 1999. 'משבר החינוך המודרני בעידן הפוסטמודרני', בתוך: לנווט בסערה: חינוך בדמוקרטיה פוסטמודרנית, הוצאת מסדה, עמ' 72-43.

אלקד-להמן, אילנה, 2004. 'להיות אמן להיות אשה – אינטר טקסט וספרות ילדים'. בתוך: דפים, כתב עת לעיון, למחקר ולהוראה בהכשרת מורים, גיליון 37. תל אביב: מכון מופ"ת. עמ' -177 – 145

אלקד-להמן, אילנה, 2006. לבדה היא אורגת, קריאה ביצירת נורית זרחי, כרמל.

אשור, דורית, 2006. 'הקדמה' בתוך זה עתה נולדה,  תל אביב, רסלינג.עמ' 7 – 23

בוכוייץ, נורית, 2009. 'מי מחליט עלי? על מקומם של ילדים בקביעת ערכה של ספרות לילדים', עולם קטן: כתב-עת לחקר ספרות ילדים ונוער, מס' 4, עמ' 50-41.

גון- גרוס, ציפי, דר,  יעל,  לחמנוביץ, עמר, משיח, סלינה, (2014). 'פרס שרת התרבות והספורט לספרות ילדים ונוער ע"ש דבורה עומר לשנת תשע"ד'. בתוך: ספרות ילדים ונוער. המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין קרן הספריות לילדי ישראל מיסודה של רחל ינאית בן-צבי. ירושלים. חוברת 136. עמ' 9.

גורביץ', ניצה, 1993. 'האם כתיבתך למבוגרים חשובה בעיניך יותר מאשר כתיבתך לילדים? ראיון עם אורי אורלב, יגאל מוסינזון, נורית זרחי, מיכל סנונית, חיה שנהב, רות אלמוג'. מאזניים, מס.3, עמ' 26 – 27.

ג'יימסון, פרדריק, 2002 [1984]. פוסטמודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה: עדי גינצבורג-הירש, רסלינג.

דר, יעל , 1995. 'אוכל זה לא הכל'. הארץ ספרים, 1.2.1995

דר, יעל. 2007, 'הזדקקויות בין-דוריות בספרות הילדים המודרנית: המקרה הישראלי'. עולם קטן,  כתב עת לחקר ספרות ילדים ונוער, מס' 3, עמ' 30-13.

שביט, זהר, 1996. מעשה-ילדות – מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עם עובד.

=============

רפרט סיום בקורס: "ספרות ילדים עברית בעידן פוסט מודרניסטי", 

מנחה:ד"ר רתם פרגר וגנרסמסטר ב' תשע"ז, התכנית למחקר תרבות הילד והנוער

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסלי וסאלי אנטין, בית הספר למדעי התרבות

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *