תנוחת 'כלב מביט מעלה' , וסיפור על אנפה רעבה וסרטן אמיץ לב.

up dog

מה לעשׂות 
לִשכּב על הבֶּטן ולהניחַ את כּפּות הַידַיים בּגובהּ הכּתפַיים כּשהאצבּעות פּונות קָדימה, והרַגלַיים צמוּדות זו לזו, כּשֶגב כּף הרגל על המִזרן. לִדחוף את הרִצפּה עם כּפּות הַידַיים, ליישֵר מרפּקים וּלְהרים את בֵּית הֶחָזֶה, את הראש, את הגוּף, את הַירכַיים ואת השוקַיים. הראש פּונֶה לְאחור, והמבּט לְמעלה אֶל השמים. להביא את הכּתפַיים לאחור.

לא לעשׂות 
לא לְכופֵף בִּרכַּיים או מרפּקים. אם יש כּאב בַּגב התחתון להישאֵר עם אגן גָבוהַּ.

dog foto

תרוּמת התנוּחה 
מחזֶקת את הַגב ואת עמוּד השִדרה, וגם מַגמישה אותם.

 

 

 

 

מעשֶׂה בּאנָפה רעבה ובסרטן אמיץ
הָיה הָייתה אנפה אַחת שֶגָרה על שׂפת האגם. מֵימֵי האגם היוּ מתוּקים ודגים רבּים שׂחוּ בּו. מעולם לא ידעה האנָפה רעב, ותפריט הַדגים שלהּ הָיה מגוון וּמשׂבּיעַ בּיותֵר. אך הַזמן חלף, והאנָפה הִתבּגרָה ולא הָיה להּ עוד כּוחַ כּבֶעבר לצוּד דגים. 
לבּה של האנָפה נתמלא פַּחד מן הרעב הַצפוּי להּ.
עמדה האנָפה על שׂפת האגם וְראתה את הַצפרדעים, הַדגים וְהסרטנים שֶעברוּ מוּלהּ, ולא הָייתה מַספּיק זריזה לצוּד אותם. לְמען האמת, אפילוּ הם קצת ריחמוּ על האנָפה שבדֶרך כּלל פּחדוּ ממנה מאוד. סַרטָן אֶחד טוב לב בִּמיוּחד שָאל את האנָפה: "מדוּעַ את עצוּבה? מדוּעַ אֵינךָ מַשׂיגה לעצמך מזון?"
ענתה האנָפה בּקול חלוּש: "כּל יַמיי בּיליתי בּאגם יָפֶה זה והָייתי שבעה וּשבעת רָצון. אך הֵנה בּאוּ ימים רעים וּבקָרוב כּל מה שֶיֵש פּה יֵיעלֵם – האגם, הַדגים, צבּי הַים, הַצפרדעים…"
"לָמה, מה קרה? ספרי אחותי", ביקש הַסרטן. 
"שמעתי" סיפרה האנָפה והֵרימה את קולה "שבּעוד חודשַיים ייבּשוּ בְּנֵי האדם את האגם ויִבנו ִבִּמקומו שכוּנת מגורים חדשה. אף אֶחד מִכּם לא יישאֵר בַּחַיים, ואילוּ אני אעוּף לי למקום חדש וְשם אחיה את חַיַי בִּלעדֵיכם. כמובן שאתגעגֵעַ אלֵיכם, הרי הייתם טעימים מאוד, ואני עצוּבה כּבר מֵעכשיו".

שמעוּ כּל תושבֵי האגם את הבּשׂורות הרעות ונִבהלוּ מאוד. "מה נעשה? עִזרי לנוּ אחותנוּ" ייבּבוּ הדגים, הצפרדעים, הצבּים וּשאָר תושבֵי האגם.
"אמנם רק ציפּור אני, אך זוּג כּנפַיים רְחבות לי ואשתדֵל לעזור. בּכל יום אַעביר כּמה מִכּם על כּנפיי לָאגם הֶחדש, ושם נִתמקֵם יַחד. סבלנות, אַעביר את כּוּלכם. בּבקָשה היוּ עכשיו בשֶקט, וּכדֵי שֶלא תריבוּ אבוא בּכל בּוקר וּבכל עֶרב. אני אַחליט מי יבוא אִתי לָאגם הֶחדש. אני קצת זְקנה וחלָשה וַעליכם לְהתחשב בּי".

anafaוכך הָיה. בּכל בּוקר וּבכל עֶרב בּחרה לעצמה האנָפה שנַיים מִתושבֵי האגם ונשׂאה אותם על כּנפֶיהָ. אך לא לָאגם נשׂאה אותם אלא לעֵמק הקרוב, ושם טָרפה אותם מִיד… ושוּב לא יָדעה רעב. 
סַרטָן אֶחד בָּריא וגָדול הָיה מאוד מוּדאג מכּך שהאנָפה לא תוכל להציל אותו מִשוּם שֶהָיה כָבֵד, ולכֵן הֶחליט לִפְנות בּאופֶן אישי לָאנָפה וּלהציג את עצמו. למזָלו (או שֶלא למזָלו) נִמאס כּבר לָאנָפה מִתפריט הדגים והיא חיפּשׂה גיווּן.
"בּכֵיף, יקירי"' אמרה האנָפה וחִייכה לעצמה בסיפּוּק רב, "נִיפגש מחר בַּבּוקר ואקח אותךָ על כּנפיי". 
עם בּוקר אספה האנָפה את הסרטן השׂמֵחַ. הם טסוּ יַחד מרחק רב והַסרטן לא הִצליחַ לִראות שוּם אגם בָּאופק. "מָתַי מַגיעים?" שאל הַסרטן. "הִנה שם מעבר לֶהרים הַגבוהים והרחוקים" ענתה האנָפה.

הסרטן הִפנה את מבָּטו ואז נִגלָה לעֵינָיו עֵמק רחב ידַיים מְכוסה עצמות דגים יבֵשות. חשכוּ עֵינָיו ולִבּו פעם בּחזקה. הוּא הֵבִין שֶבעוד דקה או שתַיים גם ממנוּ לא יישאֵר הרְבֵּה…
"הקם להרגךָ השכם להרגו" חשב לעצמו, אֵין לי מה להפסיד… מיהֵר ולָפַת בּחזקהּ את צווארהּ של האנָפה. האנָפה לא יכלה לִנשום והיא הֵחֵלה לִצנוחַ מַטה לתוך עֵמק עצמות הדגים. כּשֶהגיעה לָאדָמה הִפסיקה לִנשום וּמֵתָה.

הַסרטן האמיץ שׂרך את דרכּו בּאִטיוּת בַּחזָרה לָאגם, ועם עֶרב הגיעַ לַחברָיו וסיפֵּר לָהם את הַסיפּוּר הַנורא על האנָפה הרעבה וחברֵיהם הַדָגים.

"אם יש לךָ מחשָבה רעה, מוּטב שֶתחשוב על מעשֶׂיךָ בּטֶרם תעשֶׂה אותם", אמר הפילוסוף ההודי בידבה, שֶסיפֵּר את הסיפּוּר הַזֶה לַמֶלך דבשלים לִפנֵי אלפַּיים שנה, "כּי לִפעמים הערְמה מַפּילה בּרִשתהּ את זה שֶהִשתמֵש בּהּ".

צילום: דפנה טליתמן

איור : רועי שנער

מדגימה: מאיה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *